חיוב האב לזון את בניו
ואת עמלנו – אלו הבנים!
חיוב האב לזון את בניו – סקירה הלכתית:
כתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות אישות הלכה י"ד:
כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש.
ושם בהלכה ט"ו כתב:
במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן, מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה, וזנין אותן עד שיגדלו.
אם כך, נמצאנו למדים כי קיימים שלושה סוגי חיוב של האב במזונות ילדיו:
הראשון, עד גיל שש שנים - קטני קטנים, החיוב הוא מכח הדין, ונלמד ומוקש מחיוב מזונות האישה, ועל בסיס זאת, כתבו הפוסקים, שגם אם בניו עשירים ויש להם נכסים משלהם, מחויב האב במזונותיהם עד גיל שש.
השני, מעל לגיל שש, זן את בניו ובנותיו כתקנת חכמים עד שיגדלו. ומכלימים אותו אם אינו זן אבל לא כופין אותו.
השלישי, מעל לגיל שש - באב אמיד מוציאין ממנו מדין צדקה.
וכך עולה מפירוש רש"י במסכת כתובות מט: ד"ה "תא שמע", שאין חיוב על האב לזון את ילדיו מגיל שש ומעלה, שהרי למסקנת הסוגיא, לית הלכתא כתקנת אושא, וכך נקטו בפשיטות ראשונים רבים שם , וכך גם פסקו האחרונים כגון הב"ש ס"ק ג' באה"ע עא' , הבית יעקב וההפלאה שם.
אמת היא שמהרמב"ם שם, אישות פי"ב הי"ד , משמע, שהחיוב הוא מתקנת חכמים. וכלשונו פסק מרן בשו"ע אה"ע עא'. על כך תמה הגר"א בביאורו שם ס"ק ב' ונשאר בצ"ע. ע"ש.
בספר משפטי שמואל (סי ד' עמ' נג') יישב, דהרמב"ם פירש את הגמרא "לית הלכתא כוותיה" היינו בענין הכפייה בלבד, אבל עצם החיוב תקנת אושא בעינה עומדת. א"כ יש אמת בדברי הפוסקים, שנקטו כדבר מוסכם ופשוט, דיש לכוף למזונות ילדים מעל גיל שש, אך רק במגבלות הדין של כפייה על הצדקה, ורק באמיד.
תקנת הרבנות הראשית, וגדריה:
1. מועצת הרבנות הראשית בראשות מרנן הגריא"ה הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל, ע"ה, הרחיבה את החיוב על גיל חמש־עשרה . לאחר מכן שבה והורחבה התקנה עד לגיל שמונה־עשרה בהחלטת מועצת הרבנות הראשית בראשות הגר"ש גורן, אך באותה עת התנגד עמיתו מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, להרחבה, לא משום שסבר שאינה ראויה אלא משום שסבר כי אין מועצת הרבנות הראשית מוסמכת לתקנה ללא צירופם של רבנים נוספים (כלל או רוב הרבנים בארץ) כפי שנעשה בתקנתם של הגריא"ה הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל.
הגר"א שפירא והגר"מ אליהו, ע"ה, שכיהנו לאחריהם כרבנים ראשיים שבו ואישררו את התקנה שנית, ובנוגע לטענתו של הגר"ע יוסף ע"ה, הבהיר הגר"א שפירא , כי לא תקנה זו כתקנה הראשונה. הראשונה הייתה טרם קום המדינה וטרם חקיקתו של חיוב מזונות עד גיל שמונה־עשרה, ולכן היה צורך ברבנים נוספים כדי לתת תוקף לתקנה. השנייה נתקנה כאשר כנסת ישראל, שבה מיוצג כלל הציבור, קבעה בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, (להלן: חוק המזונות) את חיוב המזונות עד גיל שמונה־עשרה, וזאת אף בתמיכת חברי הכנסת הדתיים המייצגים גם מגוון רחב של רבנים מכל הדעות והזרמים, וממילא נתקנה תקנת הרבנות הראשית על דעת הקהל ורבניו.
אם כן, נמצאנו למדים, שתקנת החיוב על האב ביסודה הייתה "עד גיל שש", ולאחר מכן נותרה רק חובה מ'דין צדקה' (שמעבר לחובת הצדקה הכללית המוטלת על כל ישראל), אם כי יש שגם אותה אפשר לאכוף מדין תורה ('כופין על הצדקה' בכלל, ולעניין כפיית האב תלוי הדבר אם הוא 'אמיד' או לא כמבואר בכתובות שם).
ועל פי כל העולה מהאמור לעיל, וכפועל יוצא מכך, פסק מרן הגר"ע יוסף ביחו"ד ח"ג סי' עו' , שהמפרנס את בניו מגיל שש ומעלה יכול לקזז את הוצאותיו ממעשר כספים.
וכל ערום יעשה בדעת וישאל את פי רבו ממנו דולה ומשקה להלכה ולמעשה.
נכתב ע"י יניב לאטי, טוען רבני
050-4100108