ביטול הסכם ע"פ ההלכה

ביטול הסכם ע"פ ההלכה

הטענה לביטול ההסכם מחמת אומדנה:

פסק מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיפים ג–ד), וז"ל: 

"מי שמכר חצרו או שדהו ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני, או מפני המטר שנמנע, כדי לקנות חטים בדמיו – הרי זה כמוכר על תנאי; לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר, או באו חטים והוזלו, או נמנע הדרך לעלות לאותה הארץ, או לא נסתייע לו לעלות או לקנות החטים – הרי זה מחזיר לו הדמים ותחזור לו הקרקע, שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה, וכן כל כיוצא בזה.

אבל המוכר סתם – אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה – אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר. 

הגה: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש כלל פה). ויש אומרים דבמתנה דברים שבלב הויין דברים (הגהות אלפסי פרק אלמנה ניזונית)". עכ"ל.

המקור לדעה הראשונה שמובאת ברמ"א הם דברי התוספות (קדושין מט, בדיבור המתחיל דברים): 

"ואומר ר"י דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא, דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד, וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי, כגון ההיא ד"הכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן" שהמתנה בטלה, וכן "הכותב כל נכסיו לאשתו – לא עשאה אלא אפוטרופא", לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו. וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל".

וביתר ביאור כתבו התוספות (כתובות צז, א דיבור המתחיל זבין): 

וכגון שגילה דעתו בשעת המכר, דאמר דליזבן תורי קא זבין להו, דאי שתק הוו להו דברים שבלב. וכן בפרק ב' דקידושין (דף מט, ב) גבי ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל, התם נמי בדגלי דעתיה. ויש דברים שאינו מועיל בהם גילוי דעת עד שיתנה, כגון אם היה מוכר מלבושיו אדעתא למיסק לארץ ישראל, דזהו דבר שאין רגילין למכור אדעתא דהכי – התם ודאי אין מועיל גילוי דעת. שאם לא תאמר כן מעכשיו אין צריך לשום תנאי אלא גילוי דעת בעלמא, ובכל מקום בעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן - תנאי כפול, אלא ודאי גילוי דעת במילתא שאין רגילות לעשות כן לא מהני עד שיתנה. ויש דברים דאפילו גילוי דעת אין צריך, כגון שטר 'מברחת' דלעיל פרק האשה שנפלו (דף עט, א ושם). וכן ההיא דבפרק מי שמת (בבא בתרא קלב, א וקמו, ב) דתניא: "הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו – רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה, בידוע שאם היה יודע שבנו קיים לא היה כותב."

מבואר, שישנם שלושה מצבים בעניין זה:

 א. כאשר אין אומדנה שמוכר רק בגלל סיבה מסוימת – אפילו גילה דעתו שזו מטרת המכירה, אין המכר בטל אלא על ידי תנאי מפורש ועל פי דיני התנאים; 

ב. כאשר יש אומדנה שמוכר רק בגלל סיבה מסוימת – עדיין אין המכירה בטלה, משום שהם 'דברים שבלב' שאינם דברים, אבל אם גילה דעתו שמוכר רק בגלל אותה סיבה מועיל גילוי דעת כזה לבטל את המכר בצירוף לאומדנה, אף על פי שלא היה בזה תנאי מפורש; 

ג. במקום שיש אומדנה ברורה ואנן סהדי שאינו מוכר אלא בגלל סיבה מסוימת – אפילו לא גילה דעתו המכירה בטלה, ואין בזה חיסרון של 'דברים שבלב' כיוון שאלו הם 'דברים שבליבו ובלב כל אדם'.

המקור שהביאו התוספות לדין השלישי הוא מ"כותב כל נכסיו לאחר ושמע שיש לו בן" שהמתנה בטלה, וכן מ"כותב כל נכסיו לאשתו" ש"לא עשאה אלא אפוטרופוס", ומ'שטר מברחת', שבדינים אלו אין חיסרון של 'דברים שבלב', כיון שיש לנו אומדנה ברורה שזו הייתה כוונתו.

כן כתב בביאור הגר"א (שם ס"ק יג): 

מיהו כו' – כמו ב"שכיב מרע שכתב כל נכסיו" ו"מי ששמע שמת בנו" כו' – בבא בתרא קמו, ב, ו'מברחת' בכתובות עט, א. ואפילו לא אמרה מידי כמו שאמרו בבבא בתרא קנא, א. ועיין תוספות בקדושין שם ובכתובות צז, א.

בר"ן בקדושין שם (כ, ב) כתב בסגנון שונה במקצת: 

ואף על גב דקיימא לן בדוכתי טובא דאזלינן בתר אומדנא, דאמרינן בפרק מי שמת (דף קמו ב) גבי "מי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר, ואחר כך בא בנו" שאינה מתנה, דאזלינן בתר אומדנא שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן. ובפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף עט, א) נמי אמרינן גבי 'שטר מברחת': "מורה הוראה אני, ואם יבא לידי שטר מברחת אקרענו", והיינו משום אומדנא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני. ובפרק מרובה (דף פ, א) נמי אמרינן: "מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה 'כל מי שיבא עלי איני מחזירתו', וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו 'לא נתכוונה זו אלא להגון לה'." הני ודכוותייהו לא קשיאן, דכל כהאי גוונא: כיון שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו אלא הרי הוא כאילו נאמר בפירוש, ד'מברחת' – מוכחא מילתא משום דליכא דיהבה כולהו נכסי לאחריני והיא תשאל על הפתחים, ובודאי דמשום אנסובי הוא דעבדה הכי. וכן נמי אותה אשה שנשבעה – בידוע שלא היה דעתה לכל הקופץ תחלה ואפילו מנוול ומוכה שחין, אלא ודאי להגון לה נתכוונה. והיינו טעמא נמי דמתנת שכיב מרע בכל נכסיו – אם עמד חוזר, ולא אמרינן דכדברים שבלב נינהו ותהוי כמתנת שכיב מרע במקצת שאינו חוזר, משום דכל כהאי גוונא שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם. אבל הא דשמעתין לאו מוכחא מילתא כולי האי, דאימור זוזי איצטריכו ליה וזבין, ואף על גב דבלביה לא ניחא ליה, בעידן זביני מיהא לא מוכחא מילתא, ומשום הכי מסקינן דכל כהאי גוונא דברים שבלב אינן דברים.

מבואר שלדעתו ההבדל הוא בין דברים שהעניין מוכיח מתוכו שזו הייתה הכוונה, וכמו ב'מברחת' וכיוצא בזה, שכל מי שרואה את המעשה מבין שאין כוונתה לתת מתנה את כל נכסיה, ולכן בדברים כאלו לא שייך לומר שדברים שבלב אינם דברים, לבין דברים שיש לנו ראיה חיצונית שזו הייתה הכוונה, וכמו במוכר על דעת לעלות לארץ ישראל, שבזה נראה מדברי הר"ן שגם אם יש לנו אומדנה ברורה לגמרי שזו הייתה כוונתו, מכל מקום כיוון שהעניין אינו מוכיח מתוכו, אלא האומדנה נובעת מידיעה של דברים נוספים, יש בזה את החיסרון של 'דברים שבלב', וכדי לבטל את המכר צריך גם גילוי דעת שזו הייתה דעתו.

על כל פנים מבואר מהדברים שאין חילוק בין אומדנה של תנאי, לבין אומדנה שלא הייתה כוונה כלל למכר או מתנה, שהרי במקרה של כותב כל נכסיו לאשתו, וכן במקרה של שטר מברחת, האומדנא היא שלא הייתה כלל כוונה לתת מתנה, אלא הנותן עשה זאת לצרכים אחרים, ואף על פי כן יש צורך באומדנה של אנן סהדי לפי תוספות, או שהעניין מוכיח מתוכו לפי הר"ן.

הדעה השנייה שהביא הרמ"א היא דעת הריא"ז, שבמתנה אין צורך באומדנה ברורה כל כך, אלא גם דברים שבלב מועילים לבטל את המתנה. המקור לדבריו הם המקרים שהובאו לעיל, כמו שכתב בביאור הגר"א (שם ס"ק יד): 

ויש אומרים כו' – כן למד ריא"ז מ'שכיב מרע' ו'מי ששמע' ו'מברחת' הנ"ל.

פשט הדברים היא שלדעה הראשונה אין חילוק בדין זה בין מכר למתנה, וגם במתנה: בלי אומדנה ברורה אין לבטל את המתנה כלל, אף אם יש אומדנה כזו שמועיל בה גילוי דעת לבטל את המתנה.

התשב"ץ (חלק א סימן צה) כתב: 

הוי יודע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא היה כן דעת הנותן או הנשבע ושיהיה הדבר ההוא מפורש מן הסתם כאלו פירשו. וכל אותן שהזכרתי לך למעלה – כלן הן על דרך זו, שאפילו הבעל דין החולק אינו אומר שלא היה כן דעתו, אלא אומר: אף על פי שכן היה דעתו כיון שלא פירש אין לילך אחר דעתו. וקיימא לן כיון דאין לחלוק כלל בדעתו שלא היה כן, אף על פי שלא פירש הרי הוא כמי שפירש, ולא הוו דברים שבלב, אלא דברים שבפה ושבלב, דכולי עלמא סהדי שזהו דעתו. אבל אם אפשר לחלוק בדעתו אם הוא כן או אינו כן, אף על פי שיותר נוטה הדעת למה שבלבו, כיון שאפשר על דרך רחוקה לומר שלא היה דעתו כן, הוו להו דברים שבלב שאינן דברים. והיינו ההיא דההוא דזבין נכסיה אדעתא למסק לארעא דישראל, ופירשו המפרשים דגלי דעתיה קודם לכן שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל, וגם אחרי כן הוא טורח לעלות – דאי לא פשיטא דלאו כל כמיניה למימר דאדעתא למסק לארעא דישראל זבניה – ואפילו הכי כיון דבשעתא דזבין לא אמר אמרינן אפשר דמשום דאצטריכו ליה זוזי זבין, ולא אזלינן בתר דברים שבלבו, ואף על פי שהדבר קרוב מאד שמפני זה מכר – כיון שאפשר בדרך רחוקה שלא היה דעתו כן לא אזלינן בתר דברים שבלבו, דלאו אומדן דעתא הוא כיון דאפשר למימר הכי ולמימר הכי.

על כל פנים מבואר מדבריו שאין לבטל את המתנה אלא על סמך אומדנה שאין לפקפק כלל שלא היה כן דעת הנותן, אבל באופן שניתן לתלות אפילו בדרך רחוקה שהייתה כוונתו למתנה גמורה, אין המתנה בטלה.

אולם הריא"ז לכאורה חולק על דברים אלו, ולדעתו יש ללמוד מהמקרים הנ"ל שבמתנה מספיקה אף אומדנה שאפשר לפקפק בה בדעת הנותן כדי לבטל את המתנה. בביאור דברי הריא"ז כתב הסמ"ע (שם ס"ק י): 

דבמתנה דברים שבלב כו' – הטעם, דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, מה שאין כן במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה, ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם.

לכאורה משמע מדבריו שבמתנה אין צורך באומדנה ברורה כלל, וכלשון הסמ"ע "דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה". אולם נראה שאין זו כוונת הסמ"ע, שהרי גם במקרים הנזכרים של מתנה אין הדין כך, כגון בשטר 'מברחת' – הדין הוא שאין המתנה בטלה אלא אם כן נתנה האישה את כל נכסיה, וכמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן צ סעיף ז) ובנושאי כליו (שם), והרי פשוט שגם אישה שנותנת כמעט את כל נכסיה לאחר לפני הנישואין, יש בזה אומדנה כלשהי שאין כוונתה למתנה גמורה, ואף על פי כן אין המתנה בטלה במקרה כזה. ובהכרח שגם מתנה אינה בטלה אלא באומדנה כזו שבמכירה מועיל גילוי דעת שעימה כדי לבטל את המכר בצירוף לאומדנה, ובאופן כזה מחדש הריא"ז שבמתנה אין צורך בגילוי דעת, אבל באופן שבמכירה לא מועיל גילוי דעת – נראה פשוט שגם מתנה אינה בטלה.

לדעת התוספות והר"ן ושאר הראשונים שסוברים כדעתם, גם במתנה צריך אומדנה ברורה לגמרי. וכמו שכתב התשב"ץ שאין הולכים אחר אומדנה אלא בדברים שאין לפקפק כלל מה הייתה דעתו, אבל אם אפשר לתלות אפילו בדרך רחוקה שהייתה דעתו למתנה גמורה, אין לבטל את המתנה משום שהם דברים שבלב שאינם דברים.

ברמ"א נראה שסתם כדעת התוספות, ואת דברי הריא"ז הביא רק בלשון "יש אומרים", ואם כן משמע קצת מדבריו שהעיקר להלכה הוא כדעת התוספות.

אבל בשו"ת דרכי נועם (חושן משפט סימן נא) כתב: 

ראה גם ראה כל אומדנות אלו שבתלמוד דעבדינן עובדא בהו על פי אומדנא – לא יבצר מהיות לכל אחד מהם ספק, או מההיא דמי שהלך בנו למדינת הים – אפשר שהיה לו איזה הקפדה או קטטה עם בנו, ועל זה אפילו לא שמע שמת בנו אפשר שהיה נותן נכסיו לאחרים, וכההיא ד'בני רוכל'. וכן בכל אחד ואחד כשתדקדק תוכל לדחות האומדנא, וכמו שכתב הרא"ש גופיה בתחלת דבריו, שכתב "הרבה אומדנות מצינן בתלמוד שאין להם כל כך הוכחה" וכו'. ועם כל זה בכולהו עבדינן בהו עובדא ומחזיקים האומדנא כאלו הוא דבר ברור אף על גב דבגמרא גופיה באים לדחות אותה אומדנא, כי ההיא דמברחת, דאזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא לקבול על רב נחמן דקרע לשטרא דמברחת, ואף על גב דאמר ליה רבא לרב נחמן "טעמא מאי? דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני, הני מילי לאחריני אבל לברתא יהיבא, אפילו הכי במקום ברתא נפשה עדיפא לה" עד כאן. והנה אינו רחוק דיהיב איניש לבריה ושביק נפשיה, דיש לך אדם רחמן על בניו יותר מעצמו, ועוד שיודע שבנו ירחם עליו ודאי ולא שביק ליה – אפילו הכי דיש לדחות אלו האומדנות חיזקו בהם רז"ל מסמרים לא ימוט האומדנא הקרובה להיות אמיתית ואינה נדחית בכל דהו כדדחי להו המשיג בגילי דחטייתא.

אולם דבריו סותרים לדבריו המפורשים של הרשב"ץ, וכן למשמעות הפשוטה ברמ"א, שנראה שפסק כדעה הראשונה. ואפילו נאמר שהרמ"א אינו מתכוון להכריע – אין ראיה מהריא"ז שניתן לסמוך על אומדנה כלשהי, ואף שאין צריך אומדנה שאי אפשר לפקפק בה, מכל מקום פשוט לכאורה שצריך אומדנה ברורה כדי לבטל מתנה ברורה. ומסתבר שצריך אומדנה כעין זו שמועיל בה גילוי דעת במכר, וכמו שהתבאר לעיל.

יש לציין עוד לדברים היסודיים מאוד בעניין זה שבשו"ת באר יצחק (אבן העזר סימן י), שמאחר שהצד לסמוך בדיני ממונות על אומדנה לבטל מעשה שנעשה ברצון, בניגוד לכלל שדברים שבלב אינם דברים, מבוסס על שבאומדנה ברורה אותם 'דברים שבלב' הם 'דברים שבליבו ובלב כל אדם', ולכן באופן שיש לנו ספק במקרה מסוים אם יש אומדנה לבטל את המעשה – יש לפסוק בתורת ודאי שהאומדנה אינה מועילה לבטל את המעשה, שכן מאחר שאין הדברים ברורים, הרי שגם לצד שהאומדנה נכונה מכל מקום אינה אלא 'דברים שבלב' שאינם דברים.

בתשובה שם (ענף ד) כתב הבאר יצחק: 

דהנה הרא"ש (בבא בתרא פרק ט סימן כג) כתב על מה דאיבעיא להו ב"הקדיש נכסיו – מהו? הפקיר נכסיו – מהו?" ד"כיון דסלקא בתיקו ומספקא לן אי שייכא הכא אומדנא או לא, יראה שאין מבטלין [את] ההקדש והפקר" כו', "שאין מבטלין אלא היכא דבריר[א] לן [ה]אומדנא" כו' עכ"ל [...]

ועל כורחך מוכרח דכוונת הרא"ש היא משום דקיימא לן דברים שבלב אינן דברים, רק היכא דיש אומדנא דמוכח לכל הוי כפירש בפירוש, כמו שכתבו הר"ן בקידושין (דף נ) והתוספות ושאר פוסקים והמהרי"ט (סימן מה). לכן כשנולד לנו ספק בהאומדנא, אז לא הויא אומדנא דמוכח לכל, על כן הוי דברים שבלב ודברים שבלב היכא דסותרים למה שאמר בפיו אינן דברים, כמו שכתב הרשב"א בקידושין (שם). וכן כתב הקצות החושן (סימן רנ ס"ק ה) רק שקצר, ועיין ש"ך (יורה דעה סימן רנט ס"ק יד).

והוסיף (בענף ו שם): 

ועוד נראה לעניות דעתי דדוקא בספיקא דדינא כמו בהקדיש נכסיו, דאי נימא לאומדנא דנתן על מנת לחזור כשיעמוד מחליו, דאז הויא אומדנא דמוכחא לכל אי הוי הדין דיכול לחזור, דהא לעולם שייכא האומדנא הנ"ל, סבירא להו להרמב"ם ושאר פוסקים דזה לא מקרי דברים שבלב, משום דהא אנן מסופקים דלמא הדין כך ואז הויא אומדנא ברורה לכל. מה שאין כן בספק במציאות ומעשה, כמו בנידון דידן דאנו מסופקים אם חזר ונתרצה או לא (ואף דנימא דחזר ונתרצה עכשיו, מכל מקום אין זה כלל בכל דוכתי), דכהאי גוונא שפיר יש לומר כיון דלא הויא אומדנא ברורה (כיון דבכל אדם ובכל פעם יש להסתפק כן), לכן אין זה מקרי אומדנא דמוכחא, וכולי עלמא מודי דהוי דברים שבלב דהא אין לנו במה לתלות בודאי הוכחה.

נמצא שלמסקנת הדברים באופן שיש ספק במציאות אם יש אומדנה או לא, יש להכריע בתורת ודאי שהאומדנה אינה מועילה לבטל את המעשה עשה, שהואיל ואינה אומדנה ברורה, הרי היא דברים שבלב שאינם דברים.

לסיכום: 

אין לבטל מתנה אלא באומדנה כעין המבואר בתשב"ץ, שאין לפקפק כלל מה הייתה דעת הנותן. אבל באופן שיש לפקפק מה הייתה דעת הנותן, אף על פי שהדעת נוטה שלא הייתה כוונתו לתת מתנה, מכל מקום כוונתו אינה אלא 'דברים שבלב' שאינם דברים. ולדעת הר"ן צריך גם שהמעשה מצד עצמו יוכיח שזו הייתה כוונת הנותן, אבל פשטות דברי רמ"א נראית שלא כדבריו. ובמקום שנותן המתנה מוחזק, ייתכן שיש לסמוך גם על אומדנה פחותה מאומדנה כזו. אבל ודאי שאין לבטל את המתנה באומדנה כלשהי. וגם במקום שיש ספק שקול לפנינו אם יש אומדנה מוכחת במקרה מסוים, יש לפסוק ודאי כצד שהאומדנה אינה מועילה לבטל את המעשה, כיוון שספק אומדנה נחשב 'דברים שבלב' שאינם דברים. 

טוען רבני מומלץ

נכתב ע"י יניב לאטי, טוען רבני

050-4100108