כתובה בבעל מכה
כתובה בבעל מכה
נפוצה הטענה כי בעל מכה יוציא ויתן גט וכתובה, האמנם?
מרן הבית יוסף (ס"ס קנד) כתב, וז"ל:
"מצאתי בתשובת רבינו שמחה המכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו, דחבירו אינו חייב בכבודו, ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו, והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך, ואם היא רוצה לצאת יוציא וייתן כתובה, עוד כתב רבינו שמחה תטילו שלום ביניהם, ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום ויוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע"י גויים לתת גט וכו', ואפילו לשמואל שאמר עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון, הני מילי במזונות שיש תקנה בידינו לירד לנכסיו ולזון אותה, אבל להכותה ולבזותה שענייה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר אפילו שמואל מודה וכו', ואפילו קיבלה עליה, יכולה לומר איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבה."
עוד הביא מרן הב"י (שם) דברי הג"א ב"ק (פ"ג סימן י) בשם האור זרוע: אסור לאדם להכות את אשתו, וגם חייב בנזקיה, ואם הוא רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים, כופין אותו להוציא וליתן כתובה, וכך השיב רבינו שמחה. וכתב מרן הב"י דנראה שאין לסמוך על דברי ספר האגודה (הנ"ל בעניין רועה זונות) ורבינו שמחה ואו"ז לכפות להוציא, כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים.
שו"ר בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סימן קנז) שכתב כדברי מרן הב"י, וז"ל:
"שאלת ממני אודיעך דעתי מי שרגיל להכות את אשתו ולבזותה תמיד בפני רבים מאי דיניה, תשובה, הנה נמצא כתוב בשם רבינו שמחה שכופין אותו להוציא, והפריז על המידה, וכתב שיעשוהו ע"י עכו"ם עשה מה שישראל אומר לך. ע"כ. אבל אני תמה על הוראה זו כיון שהגט מעושה לא נמצאו בניה ממזרים, ובמה הפקיעו אישות שבה, ובשלמא בעל פוליפוס וחבריו ירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים ואינן יכולות לסבול, לפיכך הפקיעו חכמים קידושיה ע"י גט כזה, אבל הכא פעם מכה אותה ופעם משמח אותה, פעם מבזה אותה ופעם מכבד אותה במלבושים נאים, ובשלמא כפייה בדברים או ע"י פרעון כתובה או קנס ניחא, אבל כפייה בשוטים ע"י עכו"ם לא תהא כזאת, וכ"כ הרשב"א והרא"ש שאין כפייה אלא למה שמנו חכמים, ולכן אין אני רואה לסמוך על הוראה זו, עד שנכוף אותו להוציא, נכוף אותו ע"י כתובה, דמצינו כפייה כזאת בגמרא, אלא כיצד יעשו מנדין אותו שלא יכה אותה, אם חזר מוטב, ואם לאו מכריזין עליו שהוא מנודה, אם חזר מוטב, ואם לאו קונסין אותו בכתובה, אם חזר מוטב ואם לאו עונשין אותו ע"י עכו"ם בגופו שהרי עבר על פן יוסיף להכותה וכו'."
הא קמן דהרדב"ז מסכים לדברי מרן הב"י שאין לכופו על הגט ואין לחייבו בכתובה, אלא בתחילה מנדים אותו, ואח"כ מכריזים עליו שהוא מנודה, ואם לא חזר בו כופין אותו על הכתובה, מוכח דכל זמן שלא הכריזו עליו שהוא מנודה ולא חזר בו אין לחייבו במתן כתובה.
אולם הרמ"א (שם) בדרכ"מ (סקכ"א) כתב להעיר על דברי מרן הב"י שאינו רואה דבריו בזה כלל, דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם כל שכן שהרמב"ן ומהר"ם הסכימו בתשובותיהם בענין הכאת אשתו, והביאו ראיות ברורות לדבריהם, גם הסברא מסכמת עמהם, ומה שלא הוזכר בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם וקל וחומר הוא מהאומר איני זן וכו'. ומכל מקום נראה הטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו ביד גויים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט, ובדרך זה לא מיקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחוייב לעשות.
עוד הביא הרמ"א שם מה שכתב בשו"ת בנימין זאב (סימן פח) דאם הוא הגורם חייב להוציאה, רק שבית דין יתרו בו פעם אחת או שתים, אבל אם היא הגורמת, כגון שהיתה מקללתו או מזלזלת אביו ואמו או אביה ואמה, והוכיחה בדברים טובים ולא הועיל, אז פשיטא דשרי להכותה ולייסרה, ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן עליה לומר שהיא הגורמת ולאחזוקה בפרוצה, כי כל הנשים בחזקת כשרות. והעיר הרמ"א מתשו' מהר"ם שאף אשה רעה אסור להכותה, וסייע לבנימין זאב מדברי תרומת הדשן (סימן כ"ח) דשרי להכותה. והרמ"א בהגהת השו"ע (סימן קנד ס"ג) כתב, וז"ל:
"איש המכה את אשתו עבירה היא בידו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הבי"ד, יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתיים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותיים הוא, וכל זה כשהוא מתחיל, אבל אם מקללתו בחינם או מזלזלת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת, יש אומרים דמותר להכותה, וי"א דאפילו אשה רעה אסור להכותה, והסברא הראשונה היא עיקר, ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חינם יוצאת בלא כתובה, ונראה לי דוקא ברגילה בכך ואחר התראה."
הא קמן גם הרמ"א שכתב להעיר על דברי מרן הב"י והביא דברי רבינו שמחה והג"א והאו"ז והרמב"ן והר"מ בשם יש אומרים שכופין אותו להוציא, התנה זאת ובלבד שיתרו בו פעם אחת או שתים, משמע הלא"ה אין כופין אותו להוציא, וכן אין מחייבים אותו כתובה. ובנידון דידן לא התרו הבי"ד בבעל שלא יכה את אשתו, ובפרט שהבעל הכחיש כל זאת.
ותשובת הרמב"ן שהזכיר הרמ"א היא בתשובות המיוחסות לרמב"ן (סימן קב) שנשאל בבעל המכה את אשתו בכל יום ומצערה עד שהצריכה לצאת מביתו והלכה לבית אביה, והוא טוען שמקללתו בפניו והיא מכחישתו, והיא אומרת שחמותה מחרחרת ריב בינו לבינה, ואינה רוצה לדור עם חמותה בחצר אחת. והשיב הרמב"ן שאין לבעל להכות ולענות את אשתו, ואם הוא מכה ומצער אותה שלא כדין, הדין עמה, שאין אדם דר אם נחש ובכפיפה אחת. אבל אם מקללתו חינם, הדין עמו, שמקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה. וכתב עוד:
"ומכל מקום אם הדבר מסופק לביה"ד מי הוא הגורם, או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין, איני רואה שיכולים בי"ד להשביעו שלא לעשות כן, אלא גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה, שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ולבית המשפחה וכו' הוא מוציא ונותן כתובה, כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה, וקרוב הדבר בעיני שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדך בנות ישראל ההגונות, ר"ל שמתמיד להכותה שאין נאמן לטעון שהיא הגורמת, שהיא מקללתו בפניו, דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה."
הרי מבואר ברמב"ן שאפילו הגיעו בי"ד לדבר ברור שהבעל מכה את אשתו שלא כדין, בי"ד גוערים בו ומודיעין לו שאם יכה שלא כדין יהא חייב להוציא וליתן כתובה, משמע כל שלא התרו והודיעו לו כן, לא רק שאין חייב להוציא, אלא אין חייב גם ליתן כתובה, הגם שהתברר לבי"ד שהבעל היכה את אשתו שלא כדין.
וכן מבואר בתשו' הרשב"א ח"ז (סימן תעז) שבית דין חוקרים ודורשים מי הגורם, ואם הבעל מכה אותה ומצערה שלא כדין והיא בורחת, הדין עמה, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואם היא הגורמת שמקללתו חינם, הדין עמו, שהמקללת בעלה בפניו תצא שלא בכתובה. ומכל מקום אם הדבר מסופק לביה"ד מי הגורם, או אפילו הגיעו לדבר הברור, איני רואה שיהיו הבי"ד יכולים להשביע שלא לעשות כן, אלא גוערין בו ומייסרין אותו ומודיעים אותו שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן כתובה, שאפילו על דברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה ולבית המשתה וכו', הוא מוציא ויתן כתובה. והביא הרשב"א דברי רבי יוסף אביתור שכתב:
"ומשרין אותה עמו ע"י נאמן, ואם שנה באיוולתו תצא בכתובה, ואם אמרה היא איני רוצה לשהות עמו ע"י נאמן, משפטה כדין המורדת ונוטלת נדוניתה והולכת, ואע"פ שנמצא דבר אמת שהכה אותה פעם אחר פעם, אין כופין הבעל ליתן גט ולגבותה כתובתה עד שידירו אותו בי"ד וזקני הקהל ויאמרו לו הוי יודע וכו', וכשמקבל עליו התראה ומשרין אותו ע"י נאמן, אם יעיד אותו נאמן ששנה באיוולתו, מגבין לה כתובה."
וכן חזינא בכנסת הגדולה (סימן עד הגב"י אות ד) שכתב, וז"ל:
"מצאתי בכ"י תשובה לרבי יוסף בן אביתור בלשון הזה, על שאלה זו משרין אותה עמו ע"י נאמן, ואם שנה באיולתו תצא בכתובה, ואם אינו רוצה להשהות עתה ע"י נאמן, משפטה כמשפט המורדת (נראה שצריך לגרוס: המורד) ונוטלת כתובתה ויוצאה. ואעפ"י שנמצא הדבר אמת שהכה אותה פעם ופעמים אין אנו כופין את הבעל ליתן גט להגבות כתובה עד שיתרו בו בי"ד וזקני הקהל, ויאמרו לו הוי יודע שמחוייב עליך בשטר כתובה שתכבדנה, וכשמקבל אותה התראה ומשרין אותו ע"י נאמן, ומעיד אותו נאמן ששינה באיולתו מגבין לה כתובה."
הרי גם לרבי יוסף בן אביתור הגם שנמצא הדבר אמת שהכה את אשתו פעם ופעמים אין כופין את הבעל ליתן גט וליתן כתובה עד שיתרו בו בי"ד וזקני הקהל, ורק אם יעיד עליו אותו נאמן ששנה באיולתו מגבין לה כתובה, ומוכח מדברי הרשב"א הנ"ל שמסכים לדברי ה"ר יוסף בן אביתור מדהביאו בשתיקה.
והכי משמע מדברי האור זרוע ב"ק (פ"ג סימן קס"א) שהובא בהג"א הנ"ל, דאין כופין על בעל שהכה את אשתו ומחייבים אותו בכתובה רק לאחר שהתרו בו, שכתב שם, וז"ל:
"קבל לפנינו רבי ירמיה על חתנו שהיה מכה את בתו תדיר ומבזה אותה בפריעת ראשה שלא כדת יהודים, דלחיים ניתנה ולא לצער וכו', ואם דבריו אמיתיים תקנסוהו קנס חמור בין בגופו בין בממונו על מה שעבר. אמנם צריך כפרה גדולה ותכבידו עליו להבא לפי הנראה בעיניכם שיוכל לעמוד שיהא מותרה ועומד מיכן ולהבא, ותטילו שלום ביניהם ותבררו שנים או שלשה שיהיו מוכיחים ביניהם, ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שיוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים אחריכם להיות מנודה בבי"ד העליון ובבי"ד התחתון ויעשוהו ע"י גויים לתת גט."
הא קמן הרי גם לאו"ז שהובא בב"י וברמ"א דס"ל שכופין אותו לגרש זה אינו אלא לאחר שהיה מותרה ועומד, ושוב אחר כך שנה באיולתו והכה את אשתו כופין אותו לגרש, וממילא מחייבים אותו ליתן כתובה, הלא"ה כשם שלא יכפו אותו לגרש, כך אין לחייבו בכתובה, ופשוט.
ומה שכתבנו שאין לחייב את הבעל בכתובה רק היכא שכופין את הבעל או מחייבים אותו בנתינת גט, כן מבואר בתשב"ץ ח"ב (סימן ח) שכתב, וז"ל:
"וההפרש שיש בין יוציא ויתן כתובה, ובין כופין אותו להוציא, הוא, שכשאמרו במשנה יוציא ויתן כתובה אין כופין אותו לגרש אלא מגבין אותה כתובתה, ואם גירש מעצמו מוטב, ואם לא קרינא ליה עבריינא."
הא קמן דלא מחייבים אותו בכתובה אלא היכא שהדין שחייב להוציא אע"פ שאין כופין. וכן הוא במרדכי כתובות (ריש פ' המדיר סימן קצד) בשם הר"מ, וז"ל:
"כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה, נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה, מ"מ נפיק מיניה ממונא כאן, דכיון דחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה, אם לא הרשינו לכוף להוציא, דאם היינו כופין הו"ל מעשה שלא כדין, מ"מ כתובה מאי טעמא לא נפיק מיניה, כיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה, הלכך מפקינן מיניה כתובה, ויהבינן לה מנה ומאתיים ונדוניא דהנעלת ליה, אבל תוספת כתובה איכא פלוגתא דרבוותא, ר"ת פירש בריש אע"פ דתוספת נמי אית לה, דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה, ורבינו חננאל פירש דוקא להני מילי דמייתי בריש פ' אע"פ, אבל למידי אחריני לא, ומספיקא לא מפקינן מיניה תוספת כיון דפליגי בה רבוותא."
וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א (סימן אלף קצב) דהיכא שחייבוהו חכמים להוציא חייב ליתן לה כתובה, וכ"כ הר"ן כתובות (לו. בדפי הרי"ף ד"ה ודאמרינן). ובפסקי דין הרבנים ח"א (עמ' 216) כתבו כן גם בשם הריטב"א והרשב"א בחי' לכתובות (עז.), וכ"כ הריב"ש (סימן קכז) והרלב"ח (סימן לג), ומהריב"ל ח"ג (סימן קב) ומהרש"ך ח"ג (סימן מב) ומהרי"ט ח"א (סימן קיג) ומהרח"ש חאה"ע (סימן מג), וכ"כ המהרי"ק (סוף שורש קז), וכ"כ הרמ"א (סימן קנד סכ"א) וז"ל:
"וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהא הגט מעושה וכו', ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין אם לא, אע"ג דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן נדוניא דאנעלת ליה."
כל הנ"ל לדברי הרמ"א, וכל שכן לדעת מרן הבית יוסף דס"ל דאין כופין בעל המכה את אשתו לגרש שאין לחייבו בכתובה. והגם שהיד אהרן (אלפנדרי) (סימן קנד סקכ"ב) כתב לסייע לרמ"א מתשו' התשב"ץ ח"ב (סימן ח), וכתב אילו היה רואה רבינו המחבר דברי הרשב"ץ ז"ל אפשר שלא היה כותב שאין לסמוך על דברי ספר האגודה [ול"ג רבינו שמחה] כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים.
וכתב בספר ראש משביר חאה"ע (סימן כז) דאף שהב"י היה רואה דברי התשב"ץ אפשר שלא היה מסכים עם זה, ותדע דהא מצינו לכמה גדולים שפסקו באדם שהכה את אשתו ועשה בה חבורות שאין כופין לגרש כמבואר בתשובות הגאונים (סימן קלה), וכ"כ הבנימין זאב (סימן פח) שאחר שהביא דברי רבינו שמחה והאו"ז והג"א כתב דמשום איסורא דאשת איש אין להקל.
עוד הביא תשו' הרדב"ז הנ"ל ח"ד (סימן קנז) שלא סמך על תשובת רבינו שמחה, ושכן כתב בשו"ת פרח מטה אהרן (סימן ס) שאין לכוף הבעל להוציא את אשתו, ותמה על הרמ"א שכתב שכופין להוציא, וכ"כ בספר בית אהרן קריספין (מערכת הג' אות ח) באחד שהכה את אשתו ועשה בה חבורות והיא רוצה להתגרש והוא אינו רוצה לגרש, והביא תשובות הגאונים (סימן קלה) שקונסין אותו בממון לפי כוחו, אבל אין כופין אותו לגרש. וגם מצאתי בספר דבר משה אמריליו יו"ד (סימן מה) שגם המ"צ ח"א (ס"ס נט) ס"ל כדעת מרן הב"י.
ויש להוסיף דגם לתשב"ץ ח"ב (סימן ח) הנ"ל שכתב שכופין בעל המכה את אשתו לגרש, הוא דוקא דומיא לעובדא דהתשב"ץ שנשאל באשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם הוא מרעיבה עד שהיא שונאה את החיים, ועל זה השיב התשב"ץ שקרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער, ואפי' במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה, כל שכל בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואפילו בבעל פוליפוס, דהיינו שיש לו ריח הפה כופין אותו להוציא, קל וחומר בצער תדיר שהוא מר ממוות. הרי שגם לתשב"ץ אין לכופו במתן גט אלא בבעל שידוע לכל שהוא אדם קשה הרבה, ובנידון דידן לא ידוע כלל שהוא אדם קשה מאוד.
וחזינא בספר משפטי שמואל להגר"ש ורנר (סימן כג) שדן בבעל שהודה או שהוכח שהכה את אשתו, והוזהר שימנע מכך, וכן בית הדין התרו בו שאם ישוב לכסלה יחייבוהו במתן גט, ומאידך חייבו את האשה שאם בעלה יפייס אותה, עליה להתפייס ולעשות ניסיון לשלום בית, וזה כמבואר ברמ"א הנ"ל, וכתב שדברי הרמ"א לקוחים מתשו' הרשב"א ח"ז (סימן תעז) הנ"ל שגם לכוף הבעל לגרש אין כופין, אא"כ התרו בו. ועוד כתב לדקדק מדברי רבי יוסף בן אביתור הנ"ל שאף לאחר שהבעל הכה את אשתו אם אמרה האשה שאינה רוצה לשהות עמו ע"י שליש דינה כמורדת, ואין לחייבו בגט ולא במזונות, ולכן פסקו בנידון הנ"ל שהאשה חייבת לעשות שלום בית, אלא ששוב האיש שנה באיוולתו אלא שטען שהאשה היא הגורמת, ובזה כתב הואיל שבנידון דידן הבעל הודה בפני ביה"ד שהכה אותה ושנה ושילש והחזיק עצמו ברשעות, ברור שאין הבעל כעת נאמן לומר שהיא הגורמת, ואין לדון בזה משום המוציא מחבירו עליו הראיה, הואיל והבעל מודה שהכה אותה מבלי שהיא היתה הגורמת לכך, הרי הוא חייב במזונותיה.
אלא שמרן הראש"ל הגאון המופלא הרב עובדיה יוסף ז"ל בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע (סימן טו אות טז - בדפוס החדש הערה 9) כתב לחלוק על הגר"ש ורנר וס"ל דגם בכה"ג אין להוציא מהבעל שהוא המוחזק במזונות.
עכ"פ מוכח מכל הנ"ל שאם לא התרו בבעל כלל, או שהאשה לא רצתה לחיות עם הבעל המכה ע"י שליש, דינה כמורדת, ובמורדת כשם שאין לה מזונות כך אין לה כתובה.
נכתב ע"י יניב לאטי, טוען רבני
050-4100108