צוואה בהלכה
בס"ד כסלו התשפ"א
כל הזכויות שמורות.
יניב לאטי, טוען רבני ומגשר 050-4100108
ירושה מכח הדין:
התורה הקדושה נתנה זכות לאדם - שירש את קרובו.
דיני הירושה נקבעו בתוה"ק, במדבר כ"ז, פסוק ח', בעובדא דבנות
צלפחד, הה"ד: "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו
והעברתם את נחלתו לבתו".
בדין הוא כי בנים , זכרים, יורשים ואין הבנות יורשות.
המשנה , בבא בתרא , פרק "יש נוחלין" פ"ח ,משנה ב' , קובעת את סדר
הנחלות: "בן קודם לבת וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת . בת קודמת
לאחין. יוצאי ירכה של בת קודמין לאחיו. האחין קודמין לאחי האב
יוצאי ירכו של אחין קודמין לאחין. אחין קודמין לאחי האב. יוצאי ירכן
של אחין, קודמין לאחי האב. זה הכלל, כל הקודם בנחלה, יוצאי ירכו
קודמין. והאב קודם לכל יוצאי ירכו". ועיין בגמרא ב"ב ק"י ע"א.
הרמב"ם בהלכות נחלות פ"א , סיכם להלכה את דיני הקדימות, וכך פסק
, וכדלהלן:
מרן השו"ע בחו"מ, סימן רע"ו סע' א'
א. הבן קודם ויורש ראשון.
ב. מת הבן –זרעו אחריו - בניו או בנותיו של הבן, וזרעם אחריהם עד סוף
כל הדורות )וככלל - זכרים קודמים לנקבות(.
ג. אין זרע לבן תירש בתו של המת, או זרעה אחריה.
ד. אין בת ואף לא זרע הבת, יורש האב.
ה. אין אב, יורשים אחי המת או זרעם.
ו. אין אחי המת ואין זרעם, יורשת אחות המת או זרעה.
ז. אין אחים ואחיות למת ואין להם זרע –יירש אבי האב - הסב.
ח. אין אבי האב יירשו אחי אבי האב על פי הסדר המפורט לעיל.
בעל ואשתו:
בעל יורש את אשתו, ואין האישה יורשת את בעלה )אא"כ הייתה קרובת
בעלה, שאז יורשת אותו מדין הקרבה(. לאישה, למעשה, אין כל חלק
בנכסי הבעל, למעט הנכסים המשועבדים לכתובתה, נכסי צאן ברזל,
ושאר הזכויות הממוניות להם היא זכאית מכח הכתובה. האישה אף
אינה יורשת את בנה ,אך בנה יורש אותה.
ירושת בכור:
כתיב בתוה"ק, דברים כ"א, פסוק יז' : "כי את הבכור בן השנואה יכיר
לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו וגו'" .
איתא בגמ' בבא בתרא קכ"ג ע"א, וכ"פ מרן השו"ע בסימן רע"ז סע' א',
שהבכור נחשב לעניין החלוקה כתרי. דהיינו אם היו תשעה אחים,
מחלקים את הנכסים לעשרה חלקים הבכור מקבל שני חלקים ושאר
שמונת האחים מקבלים כל אחד רק חלק אחד.
ציווי בניגוד לסדר הירושה אותו קבעה התורה:
איתא בגמ' בבא בתרא קל ע"א, במתני' שם:
"האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תרשני במקום שיש בן,
לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר
אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ועל מי שאין ראוי לו ליורשיו
אין דבריו קיימין".. ועיין בגמ' שם דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה
כר' יוחנן בן ברוקה. וכן אמר רבה הלכה כר"י בן ברוקה. אמר רבא, מאי
טעמא דר"י בן ברוקה, דאמר קרא "והיה ביום הנחילו את בניו". התורה
נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. ובראוי כבמוחזק. וכ"פ הרמב"ם
והרא"ש.
ומרן השו"ע חו"מ סימן רפ"א סע' א' פסק כר"י בן ברוקה , ובסמ"ע
סק"ב שחילק בין שכתב לשאמר.
נמצאנו למדים, שאדם אינו יכול לצוות על ירושה בניגוד לדין תורה.
ברם, אדם יכול ליתן במתנה את נכסיו לאחרים.
צוואה מחיים:
כל זמן ימי חלדו של אדם , רשאי הוא לעשות ברכושו כראות עיניו, אך
ברגע שהחזיר את הפקדון, ומתקיים הכלל "אין שלטון ביום המוות" ,אז
אין כל ערך לציוויו של הנפטר, שציווה, מה ייעשה ברכושו לאחר מותו,
וכפי שאומר הרשב"ם על הגמ' ב"ב קלה ע"ב, ד"ה "ואיזו היא מתנת
בריא שתקנה כל מה שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה", וז"ל: "אי לא כתב
בה מהיום, אינו קונה, דאין מתנה לאחר מיתה, שהרי אין כח לאדם ליתן
מקודם לכן דבר שלא יוכל להקנות באותו זמן שהוא רוצה שתתקיים
המתנה, ואחר מיתה היאך יכול אדם ליתן אחרי שמת ונקבר".
משצווה המוריש, שתתקיים המתנה לאחר מיתה, ומדאין בכוחו לבצע
את ההעברה בדרך שזוכין ומזכין, היינו בדרך של הקנאה - ביצוע פעולת
הקניין כגון משיכה ,הגבהה וכדו', אין פה ולא כלום, לא קניין ולא מתנה,
לכן אינו קונה.
ואכן התחבטו הפוסקים בסוגיה זו, כי סוף סוף, אינשי דעלמא בעי
רכושם ע"פ בחירתם ורצונם. לכן, חז"ל נתנו פתרון, המאפשר על פי
ההלכה, לצוות ולחלק את עזבונם כחפצם.
שכיב מרע גוסס:
הואיל ומדובר באדם אשר הוא על סף מיתתו, קיים חשש שמא תיטרף
דעתו בעת המתנתו לביצוע הקניין או באם נאלצו לבצע קניין. ולכן, חז"ל
ותקנו כי שכיב מרע
קבעו כי "דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי "
יכול לבצע פעולת קניין באמירתו גרידא, ושלא בדרכי הקניין המקובלות,
ולעתים אף אם צווה בכתב ידו או ברמיזה ואפילו את כל רכושו. ולא זו
בלבד, אלא אם היורשים מודים שהשכיב מרע צוה מה שצוה בלב שלם
ורצון גמור, מועילה הצוואה גם בלי עדים. ועיין שו"ע חו"מ סימנים רנ-
רנז, ואכמ"ל.
מתנה מחיים:
איתא בגמרא בבא בתרא קכו ע"ב, במתני' : "כתב בין בתחילה בין
באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין". ופירש הרשב"ם שם, ד"ה
"דבריו קיימין": "שיש כח באדם ליתן ממונו במתנה לכל מי שירצה ואין
כאן מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי לא נשאר לו אחר מיתתו כלום
להוריש לבניו בתורת ירושה וגו' ".
העברת נכסים לאחר מוות, בדרך של מתנה מחיים, זהה לחלוטין למתנה,
אותה נותן אדם לחברו בחייו. בעוד שבשכיב מרע הסתפקנו באמירתו
בלבד, כאשר אדם חי, בריא וצלול מעוניין לקבוע מה ייעשה בממונו
באחרית ימיו עליו לחלק את נכסיו בצורה המועילה כאילו נתנם במתנה
עוד בחייו. ומשכך, דיני הקניין חייבים לחול במלואם בכדי שיעבירו את
הבעלות בנכסים לידי הזוכים עוד בזמן חיי המצווה.
ומהאי טעמא, נכתבת מתנת בריא בלשון " מהיום ולאחר מיתה", בלשון
"מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה " או "שיחול שעה אחת קודם
פטירתי" , וזאת בכדי להדגיש כי הקניין עובר לידי הזוכה כבר מיום
כתיבת השטר, ובמקביל, יוכל המצווה להמשיך ולהשתמש ברכושו
ובחפציו כל ימי חייו, הואיל ורצונו, שהבעלות בפועל תעבור רק לאחר
מותו . יש נפק"מ בלשונות, לעניין אופן חלות הקניין במצווה שחזר בו,
ועיין בדברי מרן מאור ישראל בשו"ת "יביע אומר" חלק ה' חו"מ סי' ה',
אות ז', ואכמ"ל.
ומרן מרא דארעא דישראל, פסק בשו"ע חו"מ סי' רנז סע' ו', וז"ל:
"מתנת בריא שכתב בה מהיום ולאחר מיתה הרי הוא כמתנת שכ"מ
שאינה קונה אלא לאחר מיתה שמשמע דברים אלו שאע"פ שקנה הגוף
מהיום ואינו יכול לחזור בו אינו זוכה בו ואוכל פירות אלא לאחר מיתה".
, שם, ובהגה, וז"ל: "כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר
ובסע' ז'
מיתה היא לגמרי כמתנת שכ"מ ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מהגוף .
הגה: ומ"מ צריך קנין במתנת בריא ולא אמרינן בכה"ג דבריו ככתובין
וכמסורין דמי ולכן בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחרי מותו שלא יריבו
יורשיו אחריו ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו בריא צריך להקנות בקנין
ואפי' קנין אינו מהני אם רוצה ליתן להן דבר שאינו בידו אז דאין אדם
מקנה דבר שלא ברשותו ואין מהני אלא דרך הודאה שמודה שחייב לכל
אחד מהן כפי מה שירצה".
לפי העולה מהאמור לעיל, שטר הצוואה צריך להיות מנוסח בניסוח שלא
משתמע כירושה, אלא כמתנת בריא ובמעשה קניין.
ולהלן יתבארו כמה נושאים הראויים לעלות במכבש הט'פוס:
טופסי דשטרי – מובא בגמרא בבא בתרא מ"ד ע"ב : " ואמר רב חסדא
והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי ". וביאר
הרשב"ם שם, שטופס של שטר הוא שטר העשוי להעתיק ממנו שטרות
ולא נכתב לגבות בו ואין בו ממש, ושנכתב על ידי הסופר שלא מדעת
המתחייבים. בכדי שיובן ששטר הצוואה נכתב מדעת – נהוג להוסיף כהאי
לישנא או בדומה לה : " יעמוד שטר צוואה זו בתוקפו ובחזקתו כתוקף
שטרות דנהיגין בישראל העשויים עפ"י תקנת חז"ל, דלא כטופסי דשטרי,
וכתוקף שטרי צוואה המוכרים עפ"י דין תורתנו הקדושה".
אסמכתא - שם בגמרא, והיא התחייבות התלויה בהתקיימות תנאי
מסוים. כאשר המתחייב אינו מקבל תמורה הוגנת עבור ההתחייבות,
ומתוקף הנסיבות ברור שאינו גומר בדעתו לקיים את התחייבותו, וניתן
בסיבה זו לפסול את שטר עליו הוא חתום. בכדי שיובן בצורה ברורה,
ששטר הצוואה נכתב בגמירות דעת מוחלטת לקיים את ההתחייבות
הכתובה בה – נהוג להוסיף כהאי לישנא או בדומה לה : " יעמוד שטר
צוואה זו בתוקפו ובחזקתו כתוקף שטרות דנהיגין בישראל העשויים עפ"י
בס"ד כסלו התשפ"א
כל הזכויות שמורות.
יניב לאטי, טוען רבני ומגשר 050-4100108
תקנת חז"ל, דלא כאסמכתא, וכתוקף שטרי צוואה המוכרים עפ"י דין
תורתנו הקדושה".
הפקעת יורשים – איתא בגמ' בבא בתרא קלג ע"ב, במתני': " הכותב את
נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשה אלא אין רוח חכמים נוחה
הימנו. רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב". ובגמרא
שם: " אמר לו רב שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא
ואפילו מברא בישה לברא טבא וכ"ש מברא לברתא". פירש הרשב"ם
בד"ה "בי עבורי": "מקום שמעביר האב נחלה מן הראוי לה ואפילו
להרבות לאחד ולמעט לאחד, וכ"ש מברא לברתא". ונחלקו הפוסקים אי
איכא איסורא, או איזוהי דרך טובה שיבור לו האדם קמשמ"ל. על כל
פנים, כו"ע מודו, דפלוגתא איכא היכא דהפקיע את כל נכסיו מיורשיו או
שהשאיר להם דבר מועט, אך אם השאיר המוריש ליורשיו חלק חשוב
מהירושה ורק מקצתה נתן לאחרים או השאיר חלק שאינו מועט, אינו
נכלל בכלל האיסור או הדרך הטובה שראוי ללכת בה. ומצינו מספר דעות
באחרונים בקביעת ההגדרה של גובה הסכום או שיעור החלק החשוב.
ועיין בספר "משפט הצוואה ", תש"ס, עמוד פט'. ואכמ"ל.
מתנתא טמירתא - הגמרא בבא בתרא מ' ע"ב, אומרת: "אמר רב יהודה
האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה". כלומר, לא גובין מתנה נסתרת.
וכתב מרן בבית יוסף חו"מ רמב אות ו' , שהטעם הוא בגלל החששות
הבאות: ראשית, קיים חשש בכוונת הנותן - שמא אין כוונתו ליתן למקבל
אלא רק להחניף לו . שנית, קיים חשש הערמה - שמא הנותן ימכור אחר
שיתן, ויפסידו הזוכים . וכן פסק בשולחנו הטהור שו"ע חו"מ סימן רמ"ב
סע' ג', וז"ל: "כל מתנה בין של בריא בין של שכיב מרע צריך שתהא גלויה
ומפורסמת וגו', לפיכך כל שטר מתנה שאין כתוב בו שאמר לנו הנותן
שבו בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא בעניין
זה חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל אפילו אי קנו
מיניה ".
וסייג מרן את דבריו ופסק שם בסע' ו', וז"ל: "מצווה מחמת מיתה אינו
צריך לומר גלו את המתנה אלא אע"פ שהיא כתובה סתם אין חוששין לה
שמא מסותרת היא".
ומהאי גליא, דשטר צוואה, לא חשיבא דשטר מתנה סתם. אמנם, מרן
בכ"מ על הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה פ"ט ה"ב, כתב, וז"ל: "נראה
שהטעם משום דטעמא במתנה טמירתא מפני שאינו נותן מדעתו אלא
להחניף לאיש ההוא, אבל במצווה מחמת מיתה ליכא למיחש להכי דהא
מיית ואזיל ליה שגם אהבתו ושנאתו כבר אבדה".
בס"ד כסלו התשפ"א
כל הזכויות שמורות.
יניב לאטי, טוען רבני ומגשר 050-4100108
ואם כך, כל היכא שאין חוששין למתנתא טמירתא, הוא כשהמצווה אינו
שונא או אוהב אדם מסוים וכל מחשבתו רק לחלק את רכושו ללא תלות
בשום גורם אחר.
ועשה לך שטר, וצא מן הספק, ולכו"ע, העצה היעוצה היא לנסח בלשון,
שמורה כי הצוואה נכתבת גלויה ומפורסמת. דהיינו, לכתוב בצוואה כהאי
לישנא " ושטר זה נעשה בפרסום, ולא במילתא טמירתא " או כדומה לו.
אפוטרופא )אפוטרופוס( – אומרת הגמ' בבא בתרא ,קלא ע"ב : "אמר רב
יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא".
וכתבו הפוסקים דה"ה לבניו, אך בעשה קניין עם בניו איכא פלוגתא
דרבוותא.
ומסביר הרשב"ם על הגמ' שם , וז"ל : "דאומד הדעת הוא, שאין אדם
מניח בניו ונותן את הכל לאשתו ולא נתכוין אלא לעשותה אפוטרופא כדי
שיחלקו לה בניו כבוד משום דאוקי אבוהון נכסי ברשותה לפרנסם מהם
כפי אומד דעתה ויהיו כפופים לה וגו' ".
הילכך, מרן השו"ע פסק בחו"מ סי' רמו סע' ד', וז"ל : "ואם פירש בשטר
שמקנה לו הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופוס או שפירש בשטר שיהא
רשאי למכור ולתת לאחרים... וכן כל שכתוב בשטר המתנה לשון שאפשר
להוכיח ממנו דלמתנה גמורה נתכוין קנה" . כלומר, הפתרון הוא, שיכתוב
המצווה בצוואתו כהאי לישנא "מתנה זו מתנה גמורה היא ולא
כאפוטרופוס".
תנאי כפול – בתוה"ק , במדבר ל"ב, בפרשת בני גד ובני ראובן, ישנה
אריכות מרובה בפסוקים, המתארים את ההסכמה שבין משה רבנו ע"ה
לבין השבטים בצורה כפולה: מה יקרה אם יעמדו בדרישה לעבור
חלוצים, ומה אם לא. ואומרת המשנה בקידושין פרק ג' משנה ד': "רבי
מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנאמר
ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וכתיב ואם לא יעברו
חלוצים וגו' ".
כלומר, לדעת רבי מאיר לתנאי יש משמעות רק כאשר מוזכרות שתי
האפשרויות: מה אם יקרה אם התנאי יתמלא, ומה יקרה אם הוא לא
יתמלא והוא דמקרי תנאי כפול.
הגאונים סברו שרק בענייני קידושין וגירושין יש צורך בהקפדה על הלכות
התנאים, אך הרמב"ם בהלכות אישות פרק ו' הלכה י"ד, חלק עליהם,
וז"ל: "יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שאין אדם צריך לכפול תנאו
בס"ד כסלו התשפ"א
כל הזכויות שמורות.
יניב לאטי, טוען רבני ומגשר 050-4100108
אלא בגיטין וקידושין בלבד אבל בדיני ממון אינו צריך לכפול, ואין ראוי
לסמוך על דבר זה".
ומרן בשו"ע אבן העזר סימן ל"ח סע' ד' פסק כדעת הגאונים )ובספר
נתיבות המשפט סימן ר"ז ס"ק א' הביא "שעכשיו נוהגין דבמטלטלין לא
בעינן תנאי כפול" . מ"מ, לרווחא דמילתא, כדאי לציין בצוואה שכל
המותנה בה הוא כתנאי בני גד ובני ראובן, ועיין באורך וברוחב בדברי מרן
מאור ישראל בשו"ת "יביע אומר" חלק ה' חו"מ סי' ה', ואכמ"ל.
קיום השטר בעדים – כתוב בתוה"ק, דברים י"ט פסוק ט"ו: "על פי שני
עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". ומפה חז"ל תיקנו את תקנת
קיום השטרות, לפיה לא ניתן לסמוך על שטר רק על סמך העובדה שהוא
חתום בידי שני הצדדים ושני עדים, אלא צריך שהעדים יעידו כי השטר
אכן אמיתי. למרות שבכל התורה כולה צריך שני עדים על כל פרט ופרט,
במקרה זה סברו חכמים שדי בכך שכל עד מעיד על חתימתו שלו בלבד.
יש שפירשו זאת, שחכמים הצריכו את העדים להעיד מחדש על הכתוב
בשטר, ולכן יש לקיום זה תוקף מיוחד, שכן מלבד קיום החתימות יש גם
קיום ובירור שהעדות עצמה נכונה. יש שפירשו, שקיום העדים על חתימת
ידם נחשבת כעדות על השטר עצמו, שכן מכיוון שהעדים עצמם יודעים
שחתימתם נכונה, וכשחתמו - על האמת חתמו, הם יודעים על ידי כך
שהכתוב בשטר נכון, ולכן די בכך שכל עד מעיד על חתימת ידו, שעל ידי
כך הוא מעיד על הכתוב בשטר. ועיין בכתובות כ' ע"א ובראשונים שם.
כך או כך, עדות של שני עדים כשרים מוכרחת לקיום הצוואה, ועליהם
להיות נוכחים בעת הקראת הצוואה בפני המצווה ובעת קיום מעשה
הקניין, וחתימת המצווה על הצוואה. כמו כן, גם על העדים לחתום על כך
שהמצווה זוהה על ידם וחתם בפניהם על שטר הצוואה, לאחר שהצהיר
כי עושה זאת מרצונו החופשי ובדעה צלולה ומיושבת.
סוף דבר הכל נשמע, אתה הראת לדעת, כי יש סעיפים רבים, והלכות
מרובות, שעל עורך הצוואה לדעת לכתוב ולהיות בקיא בניסוחם. וכל
הגורע ידו על התחתונה, ואם יירש שלא ע"פ הדין, איכא חששא דגזל ח"ו.
לכן החובה המוטלת על כל אדם אשר בשם ישראל יכונה, והרוצה לאחר
אורך ימים ושנים, לחלק רכושו כרצונו, לעשות צוואה המותאמת להלכה.
כמובן שגם החוק מכיר בצוואה זו והכל יבוצע בהתאם לחוק הירושה
המשפטי.
בס"ד כסלו התשפ"א
כל הזכויות שמורות.
יניב לאטי, טוען רבני ומגשר 050-4100108
לגילוי דעת, אין בכל הכתוב לעיל לתת ולעשות רצון כל איש ואיש בידו,
ולכן בכל עריכת צוואה מומלץ לבצע דרך היודעים והעוסקים בדבר כגון
טוען רבני מוסמך שמבצע הכל, כאמור, ע"פ החוק ובכפוף להלכה.
בורא עולם ישפיע עלינו רוח ממרום ויזכנו לאורך ימים ושנות חיים בטוב
ובנעימים, אמן כי יהי רצון.
נכתב ע"י יניב לאטי, טוען רבני
נייד 050-4100108