שטר מוקדם בכתובה

שטר מוקדם בכתובה

איתא באיזהו נשך (ב"מ עב.) ששטר מוקדם פסול:

"תנן התם (שביעית י, ה): שטרי חוב המוקדמין – פסולין, והמאוחרין – כשרין. מוקדמין אמאי פסולין? נהי דלא גבו מזמן ראשון, ניגבו מזמן שני! אמר רבי שמעון בן לקיש: במחלוקת שנויה, ורבי מאיר היא. ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן, גזירה שמא יגבה מזמן ראשון."

לדוגמא, השטר מוקדם עקב השמטת המילה 'שבעים' המייצגת את ה'עֲשׂרות', ומצאנו התייחסות בראשונים לגט חליצה שהושמטו בו ה'עֲשׂרות'.

וז"ל הר"ן (שו"ת סי' עז):

"עוד כתבת: מעשה ביבמה אחת שהלכה אחר יבמה להתירה לעיר דוניאש ממלכות קשטילה, והביאה גט חליצה כתוב וחתום שנחלצה כמצוה וכהלכה, אלא שהיה כתוב בו כך: ביום פלוני לחדש פלוני בשנת ה' אלפים ק"ד לבריאת עולם והיה חסר בו מנין שלשים…

תשובה: נראין הדברים שהיא מותרת לינשא, דמאי דתנן שטרי חוב המוקדמים פסולין, לא שהן פסולין לגמרי שלא נאמין במה שכתוב בהן, אלא לומר שאין עושין בהם מעשה שטר לטרוף ממשעבדי, אבל מבני חרי מגבין בם…"

הר"ן פסק שהאשה מותרת להנשא ע"פ גט חליצה זה, ואין לפוסלו משום שטר מוקדם, משום שגם שטר מוקדם אינו פסול אלא לגבות ממשעבדי אבל מבני חורין גובים ע"פ שטר מוקדם. וא"כ, מוכח שניתן ללמוד ממה שנכתב בשטר. ובמקרה של גט חליצה נלמד שהתקיימה החליצה כדין והאשה מותרת להנשא, אלא שדברי הר"ן שניתן לגבות בשטר מוקדם מנכסים בני חורין אינו מוסכם, ונחלקו בו הראשונים.

רש"י (ב"מ עב. ד"ה פסולים) הרי"ף (שם מב: מדפי הרי"ף) והרמב"ם (מלוה כג, א) ועוד ראשונים כתבו שהשטר פסול רק לגבי גביה ממשועבדים, אבל לגבי נכסים בני חורין השטר כשר, וכן ס"ל לר"ן כאמור. ואילו תוס' (שם ד"ה שטר שיש בו ריבית) והטור (חו"מ סי' מג) בדעת אביו הרא"ש (ב"מ ה, נח) ס"ל שהשטר פסול לחלוטין. וכדבריהם הסיק הריב"ש (סי' שפב).

בשו"ע (חו"מ מג, ז) נפסק:

"שטרי חוב המוקדמים, פסולים, שהרי טורף בהם לקוחות שלא כדין. ולפיכך קנסו אותו חכמים, ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין, גזרה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו. ואם יטעון הלוה: פרעתי, דינו כטוען כן בשאר שטרות. ואם טען: להד"מ, הוחזק כפרן."

הרמ"א סיים: "וי"א דפסול לגמרי."

עולה א"כ, שלדעת מרן השו"ע שטר מוקדם הינו שטר כשר לגבי החייב עצמו שאינו נאמן לטעון פרעתי או להד"ם, והוא חייב לשלם. והשטר פסול רק לגבי לקוחות, וכדברי הר"ן הנ"ל. אולם לדעת הרמ"א, שטר מוקדם נפסל לחלוטין, והחייב נאמן לומר פרעתי ואפילו להד"ם. ופשוט שלדעת הרמ"א אי אפשר להשתמש בשטר כראיה על סכום החיוב.

אולם, הסמ"ע (ס"ק יא) הביא דברי רבו המהרש"ל שפירש דברי התוס' שנאמן לטעון פרעתי, אך לא נאמן לטעון להד"ם.

הריב"ש (שם) כתב להדיא לגבי גט החליצה הנ"ל, שלדעת התוס' הוא שטר פסול ואין ללמוד ממנו להתיר את האשה להנשא.

מלבד זאת, כתב הריב"ש (שם) שיש לפסול את גט החליצה אפילו לרש"י ודעימיה, מתרי טעמי. חדא, דהעדים פסולים דחתמו על שקר:

"שלא אמרו דשטרי חוב המוקדמין כשרין לגבות מבני חרי, אלא כגון שכתבו שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי דלאו אקנייתא דלא מפסלי עדים בהכי. דמאן דלא ידע לדרב אסי (בב"מ י"ג) לאו רשע הוא. א"נ משכחת לה במוקדם ממש שהקדימו זמנו לכתיבתו. כגון דטעו בשפורא דירחא. וקרוב שיטעו העדים בזה כדאמרינן בעלמא דעדים בשפורא דירחא לא דייקי. ומשום הכי לא מפסלי. כמו שכתבו המפרשים ז"ל אבל בנדון הזה שהקדימו זמנו לכתיבתו עדים פסולין הם שהרי חתמו שקר. שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה זו."

אמנם, יש לדחות טעם זה, דהריב"ש בעצמו כתב (שם) דאם ברור שחתמו על שקר בשוגג ובטעות, אין לפסול את העדים. וכבר כתב הרמ"א (אה"ע סו, א) שעדים החתומים בכתובה לא תמיד יודעים מה נכתב בה:

"וכן שיש עדים חותמים על הכתובות שקראו תחת החופה, אף על פי שהם לא שמעו הקריאה, אף על פי דלא שפיר עבדי, אין לשנות מנהגן, שלא להוציא לעז על כתובות הראשונות (אור זרוע)."

וא"כ, אף שהרמ"א פסק כדברי הריב"ש, ודאי שהרמ"א לא סבירא ליה כטעמו זה של הריב"ש, שעדים החתומים על השטר שיש בו שקר, הם עדים פסולים.

הטעם הנוסף שכתב הריב"ש, הוא שיש לפסול את השטר מטעם דמחזי כשקרא:

"ועוד דאמרינן בפרק גט פשוט (קע"ב) כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי, אף על גב דממסרן לכו מילי בהיני. וכתבו האחרונים ז"ל דמפסיל שטרא אי לא עבדי הכי משום דמחזי כשקרא… וזה לשון הרמב"ן ז"ל בפ' גט פשוט כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי דלא מתחזי כשקרא. ואף על גב דאמרי' בעלמא למחזי כשקרא לא חיישינן כדאיתא במסכת גטין (כ"ו:). הכי שאני דאי לא כתבי דוכתא דקיימי ביה שקרא הוא. ואין כל השקרים דומין זה לזה. ע"כ לשונו… גם הרא"ה ז"ל כן כתב דמפסיל שטרא בהכי… כל שכן בנדון זה שאין לך מחזי כשקרא גדול מזה שהזמן הכתוב בו קודם ללידת היבמה כמה שנים. וראוי ליפסל שלא יהיה לו דין שטר."

הר"ן שהכשיר את גט החליצה, לא חשש לפסלות העדים ולא למחזי כשקרא. יוצא אפוא, ששטר מוקדם עקב השמטת ה'עֲשׂרות' נתון למחלוקת הר"ן והריב"ש אליבא דרש"י ודעימיה.

הב"י (חו"מ מג מחודש ד) הביא שבפסקי מהרא"י (סי' יא) פסל גט שהושמטו ממנו ה'מאות'. וכתב הב"י שנראה שמהרא"י פסל את הגט משום חומרא דעריות אע"פ שהיו צדדים להקל. ולעניין שטרות צ"ע.

הדרכ"מ (שם) כתב שלמהרא"י פסול בכל השטרות ולא רק בגט, וכדברי הריב"ש לעניין השמטת ה'עֲשׂרות'. וכן פסק למעשה בהגהותיו לשו"ע (סע' ב):

"הגה: אבל אם כתב האלפים וגם הפרט הקטן, ודלג המאות או העשרות, פסול."

הש"ך (שם ס"ק ה) השיג על דברי הרמ"א:

"לא ידעתי למה פסק כן בפשטות, שהרי בב"י הניחו בצ"ע, וכתב דאפשר דמהרא"י דוקא בגיטין פסק כן משום חומרא דעריות, ולא בשטרות, ומביאו ד"מ. וגם נלפע"ד דראיות מהרא"י יש לדחות… אבל הכא הא י"ל שדילג המאות וי"ל שהוא מוקדם, וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, טפי מסתבר לתלות בדילוג משנאמר שהוא מוקדם…

הש"ך (שם ס"ק ה) הוסיף שנראה לחלק בין השמטת ה'עֲשׂרות' לבין השמטת ה'מאות', ושכן כתב מהר"ם מינץ:

"ונראה דגם הריב"ש סי' שפ"ב [ד"ה יבמה] לא פסיל רק בדילג העשרות, אבל לא במאות. ומה שכתב שם בתשובה… קאי דוקא אמ"ש שם בתשובה בדילג העשרות. והחילוק בין דילג המאות לעשרות קל להבין. וכ"כ בתשובה מה"ר משה מינץ סי' ט' בהך דתשובת מהרא"י הנ"ל דדילג המאתים, להכשיר בדיעבד, וז"ל, כיון דדילג הרבה שנים יותר מדאי מה שהוא, ע"כ צריכנא למימר ולישב האי דשבק ודילג מאתים, בשלמא אי הוה הדילוג שנים מועטים אז הוי חששא דמוקדם כו', אבל עתה דדילג מאתים, א"כ ליכא חששא כו', דהאי גברא לא היה קודם מאתים מה לו להקדים כ"כ, יש לדונו דשוכח כו', ועוד האריך עיין שם [ועיין בתשובת מהר"א ן' חיים סי' ק"י]. וכן נלפע"ד עיקר. [ונראה דגם מהרא"י לא מחמיר אלא בגיטין ולא בשטרות, וכן נראה מדבריו למעיין שם, ואף בגיטין יש צדדין להקל, ודוק]."

הסיבה לחילוק בין ה'עֲשׂרות' למאות תלוי בחשש האם השטר הוקדם בכוונה או לא. כשהושמטו ה'מאות' אין לחשוש כדברי המהר"ם מינץ שהביא הש"ך, כיון "דהאי גברא לא היה קודם מאתים מה לו להקדים כ"כ". האורים (ס"ק ו) הסכים עם הש"ך. וכ"כ הגאון מקוטנא בהגהותיו לשו"ע (ישועות ישראל חוקת המשפט): "והש"ך מכשיר. וכן הסכימו האחרונים. והכי מסתבר".

לסיכום, הרמ"א פסק כדברי הריב"ש ששטר שהושמטו בזמן שבו ה'עֲשׂרות' פסול. השו"ע סתם ולא התייחס למקרה זה. הש"ך ודעימיה הכריעו לחלק בין השמטת ה'מאות' שיש להכשיר לבין השמטת ה'עֲשׂרות' שיש לפסול.

ונראה לכאורה, שלשיטת הש"ך ודעימיה במקרה כעין דידן שה'עֲשׂרות' שהושמטו גרמו להקדמת זמן כזו שהחתום על השטר לא היה חי באותה זמן, אין לפסול את השטר כמו בהשמטת ה'מאות'. ואין לומר ד"לא פלוג" ורק בהשמטת ה'מאות' יש להכשיר ובהשמטת ה'עֲשׂרות' יש לפסול, דזו מילתא דתליא בסברא. גם הגר"א (ס"ק ו ליקוט) כתב שהסיבה שבהשמטת המאות יש להכשיר היא "כיון שהוא טעות דמוכח". ולפ"ד יש להכשיר בכל השמטה שהיא טעות דמוכח.

עולה א"כ, שבמקרה דידן הרמ"א יפסול את הכתובה, והש"ך ודעימיה נראה שיכשירו אותה.

בספר נחלת שבעה (שטרות סימן יב, סעיף ו) פסק כדברי הרמ"א.

אולם, בעל השואל ומשיב בהערותיו על הנחלת שבעה (הערה פז, עמ' ריז-ריח, בהוצאת ר' יחזקאל אהרן שוורץ, מכון אוצר הפוסקים, בני ברק תשס"ו) הכריע כש"ך:

"אמנם עם כל זה נראה העיקר דבשאר שטרות כשר, וכמו שכתב הבית יוסף והש"ך והמהר"ם מינץ (סימן ט'), ואם כן ממילא גם כאן בכתובה כשר."

בנוסף לדעת הש"ך ודעימיה, יש לציין, שהריב"ש עצמו כתב ג' טעמים לפסול את גט החליצה כמו שהבאנו לעיל, ואפשר שהרמ"א הכריע כדבריו משום טעמו הג' שהעיקר כדברי התוס' ששטר מוקדם פסול לגבות בו אף מבני חורין, שכדבריהם פסק הרמ"א (שם סע' ז), וא"כ יש לצרף לדברי הש"ך ודעימיה את דעת רש"י ודעימיה שכמותם פסק השו"ע ששטר מוקדם כשר לגבות מבני חורין.

בנידון דידן יש לצרף כמו כן את דעת המהרש"ל שאף התוס' הפוסלים מלגבות בני חורין, לא פסלו אלא בטענת פרעתי אך לא בטענת להד"ם, ובמקום שלא נטענה טענת פרעתי ואף להד"ם אינו טוען אלא טוען שהשטר פסול, ובכה"ג פשוט שלדברי מהרש"ל ניתן לגבות בכתובה כזו.

ובאתרא דארעא דישראל, שקיבלו הוראות מרן השו"ע, דס"ל, ששטר מוקדם כשר לגבות בן מבני חורין, כאמור לעיל, ממילא הכתובה כשרה וניתן לגבות בה.

נכתב ע"י יניב לאטי, טוען רבני

050-4100108